יש רוב שקט מאיתנו כאן בחוץ איירון מיידן פאנדום. בטח, אנחנו שמחים מתי סטיב האריס מחמם צלחת של תהילות עבר מחוממות מחדש, שוכר נושר בקולג' קהילתי כדי להכין יצירות אמנות (ש 'ריקוד המוות' לכסות... שיש!) ומפנקת אותנו באחר יותר ויותר מגושם, חסר דם, בעל חשיבות עצמית עַלמָה אַלבּוֹם. זה קצת כמו ללכת לראות סרט המשך גדול של סרט קיץ - תחשוב 'פארק היורה 3' . בטח, אתה תוריד את הכסף שלך וזה בסדר. אבל אתה נִרגָשׁ בנוגע לזה?
אנו שומרים את ההתלהבות האמיתית שלנו עבור ברוס דיקינסון אלבומי סולו. כאשר סירנת הפשיטה האווירית משתפת פעולה עם רועי ז , לעתים נדירות התוצאות פחות מכוכבות - בשביל הכסף שלי, 'תאונת לידה' ו 'החתונה הכימית' שניהם אלבומים טובים יותר מכל דבר תחת עַלמָה שם מאז 'בן השביעי של הבן השביעי' עוד בשנת 1988! יש כאן רעב - ברוס נשמע כאילו הוא מתעסק בנושא הנדון, ובקשר לשירה. יש גם תמציתיות - שירים ארוכים יכולים להיות מגניבים, אבל אם יש לך רעיונות בשווי ארבע דקות, הנה קונספט חדשני - להגיד את זה בארבע דקות . רועי ו ברוס הם מאסטרים של יעילות - שירים רק לעתים נדירות מתגברים על קבלת הפנים שלהם או מרגישים נפוחים ומשעממים.
'עריצות הנשמות' מתהדר בצליל קצת יותר כבד, אבל גם פונה למעקפים מרשימים. האקוסטי 'נווט בים השמש' היא בלדה נינוחה, כמעט רגועה, עם כלי מיתר מאופקים וגשר קלאסי דיקינסון . 'נהר ללא חזרה' מצב רוח ומרושע, עם ריף גיטרה מאיים ומדבק, אבל כשהפזמון מגיע, זה הכל ברוס , ממריא אל קורות הזירה עם אחד מהווים המוגנים בפטנט שלו. האיש הזה פשוט בעלים של פזמונים - אני לא יודע מה זה 'נהר האל-חזור', וגם לא אכפת לי, אבל אני אשיר את השורה הארורה הזו בשלושת השבועות הקרובים.
מבערי אסם כמו 'כוח השמש' עלולים להיות חסרים את קווי הבס הקדמיים הבולטים של האריס אוֹ ניקו מקבריין ממלאי הרעש, אבל הם מתנפחים בדיוק עם הרוח המתכתית וההתלהבות הצרופה שהלוואי עַלמָה עדיין דיבוק. הסולו הוא השראה, הריפים בשרניים, והשירים למעשה פגעו בסימן הקלאסי, אך המודרני, המוזכר לעתים קרובות כל כך (ולעתים רחוקות כל כך הושגו) על ידי מוזיקאים מזדקנים. מצב הרוח של האלבום משתנה לעתים קרובות, מהנהמה המרושעת של 'מאמין' לרצועת הכותרת האפית, לתחושת הרוקנרול הקיצית יותר של 'שטן על חזיר' (הנהון בחזרה ל דיקינסון מאמצי הסולו של תחילת שנות ה-90). עם זאת, בכל זה עוברת תחושת הדחיפות הזו, תשוקה אגרסיבית למוזיקה שבאמת מחייה כל רצועה.
'עריצות הנשמות' מסמן שלושה ברציפות עבור ברוס דיקינסון (ארבעה אם, כמוני, חשבתם ש'עזיבתו הרדיקלית' על SKUNKWORKS האלבום היה עוד תקליט מטאל משובח). עוד עשרה שירים קלאסיים, כבדים ואיכותיים מאחד הקולות הגדולים של המטאל בכל הזמנים (ואחד הגיטריסטים/מפיקים הכי לא מוערכים שלו) - מה עוד אפשר לרצות?
הדפס
