דת' מטאל אומר דברים רבים עבור אנשים רבים בשלב זה, אבל המהות של הז'אנר נשארת זהה: ריפים צדיקים וברוטאליות מירבית. 'משרתי אלימות' יש היצע רב של שניהם. עוד פרוספקט חדש ומרגש מסצנת הדת' מטאל הבריטית המתרחבת במהירות, מזין ארונות הם לא סוג של להקת דת' מטאל דרך אחת, אבל השליטה שלהם במרכיבים הבסיסיים של הצורה ברורה כאן מאליה.
פּוֹתחָן 'אל הכלבים הולכים המאמינים' מטילה את המתווה: אינטרו ענק ובומבסטי, ואחריו חרמשים, ריפים שמנמנים עמוקים, פרצי חרטה מושחרים וירידה מושלמת בקצב המאפשר גוונים של אבדון אפי לתוך המיקס. 'מסכת צער' הוא ישיר ומופרע יותר, התמוטטויות חוטפות עמוד שדרה, פיצוצים מתרפקים ומעקף רוחש, קצבי, המפנה את מקומו לעוד לוח ראשי של חבטה תופתית.
הרבה מ מזין ארונות בני גילו הבריטים מושרשים היטב בזוהמה מהאסכולה הישנה, אבל 'משרתי אלימות' הוא תפיסה מרושעת ויעילה יותר על אותו רעיון בסיסי. השירים האלה מטגנים וטוחנים עם כשרון הארדקור מסוים (מתכתי), לא פחות מהסוללה הבלתי פוסקת של 'תרבות הנשר' , תוך שהוא גם קליט באופן עקבי ומרשים לאורך כל הדרך. שירים כמו 'הרודנות מתחילה' השתמש ישר קדימה דת' מטאל כנקודת התחלה, אך לאחר מכן מכסה קרקע מוסיקלית יותר ממה שאתה יכול לצפות עם ריפים תכופים בעלי אופי כפור מובהק, הנהנים מדי פעם לסוף הכבד יותר של המטאלקור של תחילת שנות ה-00, ובמהלך הירואי הכבד 'נבואת יום הדין' , חלקם מעוותים אך בלתי ניתנים לטעות זורק ברגים פולחן.
מזין ארונות להגיע לשיא היעילות הראשון ב 'משרתי אלימות' עצמו. למרות שהשתרש באותם חומרי גלם כמו תשעת מקביליו, זה הרגע האחד כאן שמרמז על עתיד מתקדם והרפתקני יותר של יוצריו. לא, כמובן, שיש משהו לא בסדר בדרך שבה האלבום הזה נצמד לתסריט האכזרי, אבל ללהקה הזו יש כמויות מטורפות של פוטנציאל. כשהם מדגימים על הזוועות המחליקות של הסגירה 'קצה התמוטטות' , מזין ארונות יש כבר מספיק דמיון כדי לגרום לקיצוניות ישירה להישמע רענן, חדש ולא נעים להפליא.
הדפס
