הלהקה המושלמת לאמצע חורף קודר, פּוּרעָנוּת מזמן הוכיחו את עצמם כחכמים יותר מלהקת מטאל ממוצעת. כשהשוודים פנו פנייה זוויתית שמאלה במורד שדרה מטלטלת יותר ישירה לשנת 2015 'ילדי הלילה' , הם הצליחו איכשהו לשמור על כל האיום המקאברי והארס המעורפל של מאמצי הדת' מטאל המוקדמים שלהם. התוצאה הייתה היברידית ששילבה ויברציות פוסט-פאנק אכזריות, דמויות גיטרה עכבישיות וקרשנדו רוק הארד משתוללים: כולם טרופים מוכרים, אבל הוצגו כראוי בצורה שהרגישה, ועדיין מרגישה, מקורית מרושעת. שנתיים אחרי המפואר והמעצבן 'שם למטה' , פּוּרעָנוּת האלבום החמישי של האלבום מזוהה באופן מיידי כתקליט רוק גדול, נועז ובומבסטי, אבל התחושה הזו של רשענות מבחילה ממשיכה לרחף מתחת לפני השטח.
יש כל כך הרבה להקות שרוכלות צורה כלשהי של שחור נ'רול בעל גוון גותי בימינו, שקל לפספס כמה מוזר פּוּרעָנוּת יכול להיות. סערה גועשת של קדחת עין וזעם, פותחת 'בזיכרון' היא התחלה בוערת איטית, אבל כזו שרועם קדימה, כמו איזה מצעד הלוויה גיהנום אל החושך האינסופי. הוא גם מתהדר בפזמון ענק, עם הדים חלשים של נידון במיטבם המלכותי, תוך הפעלת עוצמה קולית יותר מכל מה שהלהקה ניסתה בעבר. איש קדמי יוהנס אנדרסון חידד גם את ההגשה שלו, ונשמע יותר כמו אל רוק תופת נוהם מאי פעם על הדמויות המרגשות והתמציתיות של 'שעת הזאב' ו 'אלמנטים' , שבו ההשפעה הדקה אך שאין לטעות בה של הכת ו שדות הנפילים מחלחל למתקפה וטרופי רוק קלאסיים מוטלים מסביב בנטישה מטורפת. עוד יותר מרשימה היא התפשטות האבדון האומנותית, קורעת הלב 'צרה של נשמה גוססת' : בעצם יצירה מעודנת של כתיבת שירים מטאל הכבד, זו אנטי-בלדה מסוקסת אך מעודנת עם כשרון תיאטרלי ומספיק זוהמה וחצץ כדי לחנוק קרנף. באופן דומה, 'בת הג'ין' הוא מערבולת של שינויים דינמיים ועקיפות מפחידות עמוקות, כמו פּוּרעָנוּת לעבור ממצב רוק מניע למתח חונק וחוזר חלילה, כמו השדים השובבים שהם בעליל.
בְּמָקוֹם אַחֵר, 'איננה' הוא חלום ממלכתי עם לב מהבית הספר הישן, בעוד 'פירל הלוויה' מוריד את הכובע המדמם שלו יהודה כוהן , עוד חושך חונק יורד על ספרינט גואה ומלא ווים לעבר השכחה. אפוס אקלימי 'המרחב' מספק באצילות את הדובדבן השחור-גמר של העוגה; עוד המנון מתכת בעל מבנה מיומן, ספוג עולם אחר ומועבר בסוג של התלהבות משתוללת שבדרך כלל קורה רק כאשר להקה יודעת לחלוטין שהם חרא די לוהט כרגע.
אתה יכול, כמובן, לטעון שיותר קדרות היא הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו. אבל פּוּרעָנוּת הם מעשה ייצוגי כזה, ו 'היכן האפלולית הופכת לצליל' הוא יצירה כל כך מרגשת, מובן מאליו, עד כדי כך שחלק מהחושך האלוהי הזה עשוי להתברר בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי הכל. כך או כך, זה מתנדנד כמו השטן עצמו.
ג'ואל אוסטין מתגרש
הדפס
