עד כמה שרבים מאיתנו אוהבים להתפלש בחושך ובאימה, כמעט כולם רגישים למנות מדי פעם של שמחת הבי מטאל בוהקת עיניים ובומבסטיות. BATTLE BEAST הם מומחים מוסמכים במחלקה זו, כמובן. מרצף מוקדם של אלבומים שביסס את הפינים כמתמודדים גדולים, ועד למהומות ההמנון הכמעט מושלם מקיר לקיר של 2017 'מביא כאב' (התקליט הראשון של הלהקה ללא גיטריסט מייסד בקתת אנטון , עכשיו של חיה בשחור ) והמעקב כמעט טוב שלו 'אין עוד סוף הוליווד' (2019), הם עשו הרגל לעקוף את קלישאות הפאוור מטאל הרגילות, להחדיר רגישות פופ למערך מגוון להפליא של רעיונות מוזיקליים רועמים מהאסכול הישן, ובזכות הנוכחות והכישרונות הקוליים של יוצאי הדופן נורה לוהימו , נשמעו יותר ויותר כמו המילה האחרונה הספוגה בפיצוץ בפולחן, חוצפה מונעת ריף. ואם זה נשמע כמו טיפה נדיבה מדי של היפרבולות - ובכן, BATTLE BEAST לעשות רעש כל כך משמח ולא יומרני לאורך כל הדרך 'Circus Of Doom' הניתוח הזה מרגיש ממש לא הולם. מלבד מיזנתרופים אותנטיים, התקליט הזה יוציא חיוך מכל מי שישמע אותו.
כפי שהרצועה הפותחת מכריזה בקול רם, הקרקס הוא מגיע לעיר כאן. BATTLE BEAST תמיד היו כותבי שירים מעולים, אבל הם אימצו הפעם סאונד תיאטרוני מרחיב ומחודד יותר, תוך שהם ממלאים את ההבטחה המוגזמת של שם האלבום. קישוטים תזמורתיים בשפע 'Circus Of Doom' , לצד כמה מהריפים הכי כבדים שניסו הפינים אי פעם ומנגינה ענקית וספירלית, שבאופן הכי טוב שאפשר, מסריח מברודווי. זו התחלה עוצרת נשימה, וכזו שמגדילה מיד את הניצוץ שאי אפשר לעמוד בפניו בעין הקולקטיבית של הלהקה הזו: זה, כך נאמר, הולך להיות מלא כיף.
וכך זה מוכיח, עם עוד רצף מסנוור של מנגינות מטאל קליטות בצורה אבסורדית, שאולי רק תגרום לך להרגיש קצת יותר טוב לגבי מצב הדברים. 'כנפיים של אור' הוא קטלני ומיידי BATTLE BEAST באנגר, עם נורה צלילים בולטים שזמרי מטאל אחרים יכולים רק לחלום עליהם, ומקהלה בלתי נשכחת מיד בגודל מגונה כמעט; 'מאסטר האשליה' מחזיר את הלהקה לטריטוריה מדבקת של דיסקו-מטאל, אווירת AOR של שנות ה-80 נמצאת בראש סדר היום, אבל עדיין עמוסה בריפים גדולים והפסקות לידים וירטואוזיות; 'לאן מלאכים חוששים לעוף' היא בלדת פאוור מטאל שופעת בקצב בינוני, עם א נורה שירה שתצמיד אותך לקיר וקטע ביניים מקאברי מבריק שמקים בצורה מושלמת סיום נפיץ ומוריד וילונות. הנהיגה והחרדה 'עין הסערה' הוא עוד קלאסיקה BATTLE BEAST סטמפר, שוב עם מקהלה של עצומות בלתי ניתנות לביצוע; 'רולטה רוסית' היא מיני-סימפוניה לוהטת ונועזת, מלאה באלקטרוניקה מרחפת של שנות ה-80 ובתופים מסונתזים, וכמעט בלתי נמנעת, בורכה בעוד פזמון בלתי נשכח להפליא ובכל קטעי התיאטרון המוזיקליים. מופעל על ידי דהירה קשוחה, שאין עוד מתכת, 'חוֹפֶשׁ' היא אחת מאבני החן הנוצצות ביותר המוצעות: מנה מטלטלת של התלהבות טהורה, ידיים באוויר, שכמו נורה מצהיר בחריפות, מספק 'מתכת לנשמה שלך' בעוצמה רבה יותר ממה שצופים מזדמנים עשויים לצפות. שלושת השירים הנותרים - א 'הדרך לאוואלון' , 'ארמגדון' ו 'מקום שאנחנו קוראים לו בית' - טובים באותה מידה כמו השאר, כל אחד מתהדר בפזמון ליבה עצום ובכמויות אדירות של שכנוע, והכי חשוב, חום ורצון טוב.
זה לא רעיון קיצוני במיוחד: עשרה שירי מטאל משמחים, מבוצעים בהרבה ברק ותשוקה, ומעובדים בגוונים הקוליים הבהירים ביותר. אבל נכון לעכשיו, כל תיעוד זה לא מתנצל במשימתו לבדר, לשחרר ולרומם את הרוחות ראוי לכל הקרדיט שבעולם.
הדפס
