דיימון ג'ונסון יש נשמת רוקיסטית. עם זה מגיעות קדנציות נחשקות לנגן בגיטרה ליזי רזה , רוכבי כוכב שחור , אחי מקל ו אליס קופר . עכשיו מנסה מיזם סולו, ג'ונסון מציע EP של חמישה שירים, 'הֵד' , שמכסה קשת רחבה של סגנונות א-לה המיזמים שלו מבלי להכות באמת באף אחד מהם.
עם בסיסט טוני נאגי ומתופף ג'ארד פופ רוכב איתו הלאה 'הֵד' , ג'ונסון חורש בשיטות רוק קונבנציונליות כמנועים מאחורי מילים בינאישיות תכופות. באופן חיובי, השירים ממשיכים 'הֵד' חדים, חכמים ומוכרים. קרא לזה גירוד או פשוט תן לזה לרכוב אם אתה תופס דיימון הסחף של, אבל זו רמת האנרגיה ההולכת ופוחתת עם התקדמות המנגינות 'הֵד' מה שהופך אותו לבטוח ויציב במקום תקיפה חזיתית מלאה כמו שהוא מציע בהתחלה.
'מֵת' סלעים עם נדנדה טי רקס פועם כפלטפורמה עבור דיימון ג'ונסון לזרוק את החריצים המטושטשים והסולו המכרסמים שלו. ג'ונסון ומשאבת הצוות שלו 'Usin'' עם פאונד מופצץ באס, מתבונן ומסיר את אלמנט ה-crash 'n' burn האסור של רוקנרול הסצנה הזו שעליה מעיד הוותיק.
'ההמתנה הורגת אותי' מאט את הקצב כמו ג'ונסון מפילה גלולה מרה נודדת, המשלבת בלדרי כוח של האייטיז על הפסוקים עם אגרו מודרנית שמקפיצה את הפזמונים. 'צלקות' לאחר מכן בוחר בתנופת פופ רוק רכה עוד יותר שגדלה מתחילת שנות השמונים עד אמצע שנות השמונים. למרות שזה די קליט והוכחה לכך דיימון ג'ונסון הדינמיקה של מבצע רוק, גישת הסיידינג היא אנטי-קלימקטית בהשוואה ל 'הֵד' מתחילה דופקת. ג'ונסון ואז משחק לשלו רון ווד ו קית' ריצ'רדס הגשמת משאלות לאורך כל הדרך 'פשוט תמשיך הלאה' , שלו אבנים מתגלגלות ריפינג (מזכיר את 'איש לוחם רחוב' ) נערם על גבי מה שהופך להיות ריבת חרדות מתוקה.
כדי להיות בטוח, דיימון ג'ונסון הוא גיטריסט חכם וחלקלק שהוא גם מחקר אקוטי ומבלנדר של רוק עכשווי של עשרות שנים. 'הֵד' מרמז ש ג'ונסון מסוגל להרכיב אלבום מלא, אם כי מומלצת ארטילריה כבדה יותר אם הצעה כזו רוצה לשמור על כוח השהייה.
הדפס
