מוזכר בדרך כלל רק כהערת שוליים להיסטוריה הגדולה של מטאל אקסטרים סקנדינבי, סְעוּדַת יֵשׁוּ הוציא שני אלבומים מעולים בשנות ה-90 וכמעט שלא נראו מאז. 25 שנים חלפו מאז 'עולמות מראה' , אמת מידה לא מוכרת למלו-מוות מושחר, חילול הקודש, ומוחות הלהקה מרקוס ג'ונסון קיבל את ההחלטה ההגיונית לא להתרחק יותר מדי מהנוסחה המנצחת ההיא סְעוּדַת יֵשׁוּ האלבום השלישי המיוחל של ההפתעה האמיתית לגבי 'אני הריק' זה כמה רחוק יותר לתוך טריטוריית הבלאק מטאל הם נסעו. אין ספק שיש הרבה ריפים והוקים שנוגעים לאותן שנים מכוננות בסצנת הדת' מטאל השוודית, אבל זה תקליט הרבה יותר אפי, שאפתני וקר לב מכל אחד מקודמיו. סְעוּדַת יֵשׁוּ תמיד היו נטויים לעזאזל על חוסר קדושה, אבל הודות לשילוב של מוזיקליות משופרת וחזון מעודן (ככל הנראה) שנוצר במשך רבע מאה, גלגול 2022 שלהם מגיע עם עזות ושכנוע שמחקים במהירות כל מה שהיה קודם.
למעשה אלבום כפול, 'אני הריק' יש שפע של רגעים דינמיים, אבל ההתמקדות העיקרית שלו היא בהוצאת כל מה שנראה באופק תוך חרטה מקסימלית, לא קדושה, במשך 70 דקות קדחתניות. פּוֹתחָן 'צללים' מתחיל במזל'ט סינת'י ממריץ, לפני שהראשון מבין אינספור ריפים מרושעים בגבורה לוקחים דברים ישר לגיהנום המהיר. סְעוּדַת יֵשׁוּ תמיד נשמע מטורף וחסר פשרות, אבל השנים הקשיחו את תפיסת הלהקה הזו עד לנקודה שבה כל מה שהיא מנגנת נשמע כמו מלחמה כוללת, ג'ונסון השירה של נוטפת ויטריול לאורך כל הדרך. שירים כמו ''מלכת השאול' ו 'בלהבות הירח האדום בדם' מלאי עוינות מהאסכולה הישנה, אבל שפע של עוצמה אטמוספרית מוסיפה מסתורין ועומק למה שיכול אחרת להיות פולחן פיצוץ מקיר לקיר.
כפי ש 'אני הריק' מתקדם, השירים הופכים שאפתניים יותר, והסיכוי לגלגול עתידי משכנע עוד יותר מרים את ראשו. הסוללה האפיזודית והגרנדיוזית של 'בלבו של האינסוף' מהמם במיוחד; בעוד שהצעידה האדירה של רצועת הכותרת דרך סופות מייללות של סחף מטאל שחור וגרנדיוזי מסתכם בעשר הדקות הטובות ביותר סְעוּדַת יֵשׁוּ היסטוריית עצירה-התחלה של.
כמו שיטחו אותו על ידי דחפור ענק ומגדף למשך שעה ועשר דקות, 'אני הריק' מבשר על שובה של להקה גדולה באמת ועוד ספייק חלוד שננעץ לתוך עינו של ישו. אין פה חסרונות, אנשים.
הדפס
